<h1>תלמיד הרשב"א — ב"מ</h1>
<h2>דף טז:</h2>
צאן ברזל נקראין בכל מקום כששמין אותן והן ברשות המקבל לגמרי לכל אונסין שבעולם, בין אונס מיתה בין אונס ליסטים מזויין. ואם הוזלו או כחשו הכל על המקבל, כמו שכתבנו ביבמות פרק אלמנה לכהן גדול [ס"ו ע"א]. ולפיכך אמרו אין מקבלין צאן ברזל מישראל, כלומר שיהא באחריותן לגמרי כמו שאמרנו על המקבל, ויחלוק עם בעל הבהמות בשבח למחצה. ובא להשמיענו שאע"פ שהן חוזרין בעין ואינן דומין לעסק שהוא מוציאו ונושא ונותן בו, אעפ"כ אסור. מאחר שהוא מקבל עליו אחריות היוקר והזול והכחש ובאחריותו הן לגמרי, נעשו עליו כמלוה, ולפיכך אסור. עבר ועשה כן אין בזה אלא אבק רבית של דבריהן.
<h2>דף כט:</h2>
כשחייבה תורה השבת אבדה לא חייבה שיתבטל ממלאכתו ויפסיד את שלו ויציל את של חבירו אלא כגון שהיה יושב ובטל, שאז חייב ליטפל באבדת חבירו ולהשיבה לו. וכן אם היה עוסק במלאכה ולא יפסיד בביטול מלאכתו יותר ממה שראוי לו בשכרו מבעל האבדה הרי זה חייב להתבטל ממלאכתו ולהשיב את האבדה ונוטל שכרו מבעליה. היה עסוק במלאכה שהיה שכרה סלע ונתבטל ממנה וישיב את האבדה ולא טרח בהשבה אלא בכדי שראוי ליטול חצי סלע הרי זה אינו יכול לומר לבעל האבדה [תן] לי סלע שכך הפסדתי, אלא הרי זה נוטל ממנו כפועל בטל. כיצד, שמין ואומרין מלאכה זו שנתבטל ממנה כמה היה שכרה בזמן שהפועלים בטלין, ומחייבין את בעל האבדה לתת לו כך. ויש מגדולי המפרשים שכתב בענין אחר, ששמין ואומרין מלאכה זו שהיה עוסק בה היתה כבדה והשבה שעשה אינה מלאכה כבדה. כמה שכר העוסק במלאכה נקלה כזו מועט משכר העושה מלאכה כבדה כאותה שהניח. ונותנין לו השכר שהיה ראוי למי שעושה מלאכה נקלה כזו.
<h2>דף לו.</h2>
השוכר בהמה מחבירו ואמר לו המשכיר לא תוליכנה בדרך פלוני שיש שם מים בנהר בכל עת והבהמה מסתכנת שם, והלך באותו דרך ומתה הבהמה, חייב. ואע"פ שאין שם עדים שהלך באותו דרך, אלא שהוא טוען שהלך באותו דרך, אבל לא מתה במים ושלא היו שם מים, והיה לנו להאמינו מתוך שהיה יכול לטעון שלא הלך באותו דרך, אעפ"כ אינו נאמן, שאין אומרים מגו במקום עדים כמו שכתבנו בבבא בתרא פרק חזקת [ל"א ע"א], ובכאן במקום עדים הוא מאחר שלא היה מעולם אותו דרך בלא מים.
<h2>דף נב.</h2>
בעל חוב שבא ליפרע מנכסי הלוה ולא מצא לו נכסים בני חורין והוצרך לטרוף מן המשועבדין, כשם שטורף עיקר הקרקע כך טורף כל שבח שהשביחו בו הלוקחים בין בהוצאתם בין שהם שבחים שבאו מאיליהן. אלא שאם הם שבחים שהשביחו בהוצאתם אינו טורף מהן אלא המחצית ומניח המחצית האחר ללוקח כמו שכתבתי בבבא בתרא פרק מי שמת, ואם הם שבחים הבאים מאיליהן טורף את הכל ואינו מניח ללוקח כלל. למה טורף המלוה את השבח שהשביח הלוקח בהוצאותיו, לפי שעל דעת זה ירד לתוך הקרקע, שהרי בשעה שלקחו כתב לו המוכר באחריות שקבל עליו אני אעמוד כנגד כל עורר וטוען ואטהר ואשקיט לך מקח זה שאתה לוקח ממני הוא ושבחיו שזהו שבח הבא מאיליו, ועמליו שזהו שבח שמחמת הוצאה. והילכך על דעת זה ירד לתוך השדה והשביחה שכשיבא הבעל חוב או הנגזל ויטרפנו ממנו שיחזור על המוכר על עיקר השדה ועל הוצאותיו ושבחיו. ומ"מ שבח שמחמת הוצאה אינו גובה אלא המחצית, שהרי גם לו מחויב המוכר באחריותו. ומאחר שהיה המוכר משועבד לשניהן, [לשניהן] הוא שהשביח זה את השדה. הילכך חולקין אותו בין שניהן, מה שאין לומר כן בשבח הבא מאיליו. ונראה לומר שטעם הדבר, שמאחר שגופו של שדה היה משועבד תחלה לבעל חוב וגופו של שדה ממש הוא שהשביח שלא מחמת שום הוצאה כלל, שעבודו של מלוה חל עליו מתחלה. ולפיכך אין ללוקח לחלוק בו. הרי אמרנו שטעם הדבר שגובה בעל חוב השבח שהשביח הלוקח בהוצאותיו, לפי שעל דעת כן ירד מתחלה מחמת אותו תנאי שהתנה עם המוכר. הילכך מתנה שאין כתוב בה אחריות או מכר שכתוב בו בפירוש שלא באחריות, אין בעל חוב טורף מהם שבח שמחמת הוצאה כלל, אבל שבח הבא מאיליו גובה הכל. שטר מכר אע"פ שאין כתוב בו אחריות כלל, גובה ממנו כאילו כתוב, שהרי אמרנו שאחריות טעות סופר הוא.
כבר הארכנו בפרק ראשון [ט"ו ע"א] כיצד דינו של בעל חוב עם הלוקח בקרקע שהיה לו אפותיקי מפורש לחובו, כגון שכתב לו לא יהא לך פרעון אלא מזה, שאין הלוקח יכול לסלק את בעל חוב במעות. ואם החוב כנגד כל הקרקע וכל השבח גובה בעל חוב את הכל וחוזר הלוקח על הקרקע ועל השבח שהשביח שם על המוכר, לפי שהלוקח נתרצה בכך בשעת המקח כמו שכתבנו שם. אבל יתומים, שאין לומר בהן טעם זה אין דינן בשבח עם בעל חוב כדין הלוקח, אלא שגובין את השבח מן (הלוקח) [בע"ח] כמו שיתבאר.
